כירון והפצע

סביב כירון קיים מיתוס עקשני המכנה אותו "הפצע", חותם בזה את תפקידו ובכך סוגר את התפיסה היותר רחבה שלו כמורה חיוני ורב-רבדים, המורה השלישי והאחרון המשלים את עבודתם של יופיטר וסאטורן. השם המפורסם, "המרפא הפצוע", עושה לו עוול. בעיני לפחות.

מיתוס זה, החוזר ונשמע כמו מנטרה בכל סדנה ומאמר ובכל מקום בו מוזכר כירון, גורם לכך שאנו חוזרים ושוכחים שאין באסטרולוגיה שום דבר שנברא מראש כחיובי ואין בה שום דבר שנברא מראש כשלילי. אבל מניע אותנו לחפש בכל ניתוח שלו את נקודת הכאב הקשה ביותר של האדם שלפנינו והיכן נדרש הריפוי הדרמטי.

אמנם כן, כשליט בית 6 כירון מתאר רגישות בריאותית, פיסית או נפשית אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אולם כך גם הירח, הנושא עימו את פצעי הילדות הבלתי נשכחים המלווים את כולנו, וסאטורן המתאר את פצעי הכשלונות והאשמות והדלתות הרבות שנסגרו בפנינו, ופלוטו הקשור בטראומות עתיקות, ונפטון המדבר על חוסר אונים, בדידות וחרדה, ויופיטר המדבר על החלומות המנופצים והאכזבות המרות שחווינו כולנו, ומרס וונוס המתארים את פצעי העלבון והדחייה, ומרקורי ואוראנוס שאינם שוכחים את הפצעים והבושה שגרמה לנו החברה.

הרעיון הזה, שהבורא השתעמם והחליט לברוא כוכב שכל תפקידו הוא לסמל פצע וכאב ואת הריפוי שלהם -- או לחילופין, לרכז את כל הכאבים שלנו אל עצמו, נראה בעיני כתפיסה משונה ביותר של מהי אסטרולוגיה.

ונכון, הדרישות של כירון הן הקשות ביותר להשגה מבין שלושת המורים. אם יופיטר דורש התכוונות, דבקות ואמונה, וסאטורן דורש מאמץ, השתדלות והתגברות -- כירון דורש מאמץ-על. דורש התכוונות. המורים שלושתם דורשים מאיתנו להיות יותר, אלא שכירון הוא המחמיר בין שלושתם.

כירון ומזלו, מזל בתולה, דורשים התעלות. שניהם ביחד מסמלים את הדרך הכמעט בלתי אפשרית אל דגים ואל נפטון שממול. מציעים דרך מעשית שתוכל לקדם אותנו אל הנועם, המלאות והאהבה אותם מציע דגים. דורשים לפתח צניעות והסתפקות. לדעת להתנזֵר, כדרך חיים או לתקופה. לעשות מה שאנו עושים מתוך ריכוז ותשומת לב. לעצור רגע ולחשוב מה מגיע מאיתנו במקום הנטייה הטבעית שבכולנו, להתעסק במה העולם חייב לנו.

כמה מאיתנו מסוגלים לזה? כמה מאיתנו חושבים על זה בכלל?

שניהם, כירון ובתולה, מצפים מאיתנו להיות דרוכים וקשובים, בכל רגע לפי הרגע. לדעת מתי להילחם מתי להיכנע, מתי להתעקש מתי לוותר. לקבל על עצמנו סבל מרצון. לנסות לפעול לא מתוך האוטומט או המצב-רוח ולא משיקולי נוחות או עונג אלא רק משום שזה מה שדורש הרגע, זה מה שנדרש כאן ועכשיו.

דרישות אלו, כולן כאחת, אינן טבעיות, אולם הן הכרחיות לזה המבקש לחיות חיים שיש בהם טעם של קודש, חיים המכוּוָנים כלפי מעלה. לאלה בינינו המוכנים לחפש דרכים לטהר ולזכך מעט מעט את עצמנו ואת האגו שלנו, לצקת בחיינו יתר עדינות וקשב.

ובעיקר – ללמוד להתמקד. לשים לב. לא יותר אבל גם לא פחות. להניח בצד את רעיון הסבל והפצע וריפויו שנכרכו כה הדוקות בשמו של כוכב זה, הנמצא במפות של כולנו, לטובת תפקידו כמי שיכול, בדרכו האיטית והעיקשת, להעניק לנו רגעי נוכחות וזכירה עצמית מלאי חיות, צלילות ושקט בחיינו אלה.