הבחירה ביהדות

מאמר זה פורסם במסגרת סימפוזיון שנערך בכתב-עט "נתיב" , גיליון 100, ראש השנה תשס"ה בנושא: אילו יכולנו לשוב בזמן ולבחור בנצרות ולא ביהדות, לאור הצלחתה של הראשונה וסבלה האיום של השנייה, האם היינו עושים זאת? ואם לא – מדוע..?

לשאלה נכבדה זו, הבוחרת הייתי להיות יהודיה לו ניתנה בידי הברירה, תשובתי היא:  ממה שאנו רואים כאן, יהדותו של אדם עניין של לידה היא, ולפיכך היא בוחרת בו, ולא להיפך. במקום אחר ובמצב צבירה אחר של עצמנו, מצב הקודם ללידה – שם נעשית הבחירה בלהיות יהודי או לא.

ובאותו מצב צבירה אחר – שכר ועונש, טוב ורע, קל וקשה – מושגים שונים הם ממה שאנו מבינים כאן. לפיכך אותו המדד שהובא בשאלה, הכיצד זה יהודי שומר מצוות ועושה טוב, הכיצד זה חייו כה קשים – מתבטלת מאליה. משום שאי-נוחות שבכאן, אין היא זהה למה ששם; רע שבכאן, איננו הרע ששם; טוב של כאן – אין הוא אותו הטוב של שם. להיות יהודי הריהו לעלות כיתה, שכן זוכה אתה ברוח אחרת, עוצמה פנימית אחרת, ראייה אחרת, סולם ערכים אחר. ועוד נשוב נדבר באותה רוח יהודית. ועל רוח יהודית שבי לא הייתי מוותרת בשום פנים ואופן. וארע ועמדתי בניסיון, ולא וויתרתי.

ודבר נוסף שקיבלתי מרבותי: אילן הוא. וכל נשמה יהודית בכל אתר ואתר, פרי היא של אותו האילן, כך עוצבה מקדמת דנא. והרי שזה מחזירני להתחלה: גם ממה שאין אנו רואים, יהדותו של אדם היא בוחרת בו, מוטבעת בו מראשיתו, ולא להיפך.

מהי רוח יהודית?

עד כה ממה שראיתי סביבי, רבים הטוענים לרוח יהודית כורכים אותה בדת, בפולחן הדת, בדיני הלכה ובנוהגי דת, משל היתה היהדות דת בלבד ולא דעת חיים. ולא היא.

איש הדת היהודי אומר בלב שלם "שהכל נהיה בדברו". אינני חולקת על כך. אמונתי חזקה היא, שהכל נהיה בדברו. אבל אם כך – מדוע, למשל, הוקמה מדינת היהודים, אחרי אלפיים שנות גלות, בידי חילונים דווקא? אילו ביקש הקב"ה להקים את מדינת היהודים כמדינת הלכה דתית, הרי שלא היה נותן הקמתה בידי מי שנתן. ובכל זאת, אין ספק שרוח יהודית היא שצלחה על מקימיה ומגיניה של המדינה הזו, וסייעה בידם.

כנגדם, אנשים חילוניים הטוענים אף הם בזכות הרוח היהודית – רואים את הביטוי לה בפילוסופיה ובמדע, באמנות, בשירה וספרות יפה, במדינאות פקחית, בחכמת המעשה ובהעמדת המעשה על אשיות הצדק – והרי הם טועים עוד יותר מאלה הראשונים, שזוהי בעיני רוח יוונית היא ולא רוח יהודית.

מהי, אם כן, רוח יהודית, אם לא זה ולא זה? רוח יהודית, בתפישתי, אומרת כי יש בורא לעולם, והוא גדול מכל גדול. מכך שאין גבולו תקרת בית-המדרש, אף לא תקרת בית-המקדש השלישי, אם יוקם, שאם מבקש היה לצמצם עצמו לבית-מקדש, לא היה מאפשר לשניים מבתיו להיהרס עד היסוד. ובוודאי שאין גבולו קאפלת המוזיאון, מדהימה ככל שתהיה, ואף אי אפשר לכולאו בפקולטה למדעים. אלא, מלוא כל הארץ כבודו.

החשיבה היהודית נותנת דעתה לכל פרטי החיים שבין אדם לחברו, ועשייה, וקיום, וחוקת כי תצא למלחמה, וחוקת העבד, והנוהַג הראוי בחי, ומאכל ומשתה ולבוש ורחצה, ודרך גבר באשתו. אולם אין תבונה רחבה זו אלא תוצר של הרוח היהודית, שאינה מגבילה את האלוהים בכל דרך שהיא. ואומרת היא כי רוחו של האדם נצחית היא, אלוהית, כי כל נשמה ונשמה חצובה מכיסא הכבוד. מכך שרוח האדם אף היא אינה מוגבלת.

שלא כרוח היוונית, שככל שמופלאה היא ביופייָה הסיפורי, והאָמנותי, והבנתה את הרפואה ואת הגוף והספורט והמדינאות והמשפט, ועד כמה שהביאו היוונים את המוח האנושי לגבהים מדהימים ומתחוהו עד לקצה יכולותיו – כך גם הביאה תרבות יוון את ההוכחה למוגבלותו של המוח, בעצם התפוררותה ועצירתה. כי אלוהים שלה – אלילים הם מעשה ידי המוח האנושי, שווים בכל לאדם בתכונותיהם ותשוקותיהם. לפיכך, עם כל נפלאוּתה, מוגבלת היא.

ואילו האל היהודי האחד, המופשט, הלא-מוגבל, שהוא היום נחלת הכלל באין אלילים יותר – אין הוא יהודי מעיקרו. של העולם כולו הוא. של תבל ומלואה.

מה, אם כן, עניינו של יהודי? שומר הסף הוא.

מחובר הוא אל הרוח היהודית, שנגלה לו באמצעותה שיש בעולם גדול-מכל-גדול ומלא-מכל-מלא, וקולו קול דממה דקה, והוא נמצא מעבר למחשבה ומעבר למעשה ומעבר להרגשה. ונמצא הוא בתוך כל חי, וקרוב הוא בתוך כל אדם.

ואף על פי כן, בא האדם – יהודי ולא יהודי – ומנסה להושיבו בתוך בתים או בתוך גנים או בתוך ספרים או בלב שמיים, והופך את הקרוב לרחוק.

והרוח היהודית, כל-כולה שהיא חוליה חזקה המחברת את היחיד אל הלא-מוגבל שהוא כל-יכול וקיים בכל – ובכך פותחת היא את האנושות כולה לאור האלוקי, שזכותו של כל יחיד להשתוקק אליו, אם ירצה, ללא קשר לעַם הולדתו ואילן נשמתו.

ואנו היהודים, מופקדים אנו על כיווניה של הרוח היהודית, תפקיד הוא שהוטל עלינו, ולא שאלו את פינו, ולא בחירה היא. ואם שאלו, אמרנו "נעשה ונשמע", ושכחנו זאת מאז. ואפשר וכל צרותינו שבאו לנו במהלך הדורות, כפי שתואר בשאלה, אפשר ונובעים הם מכך שאיננו נוהגים נכון באשר הופקד בידינו למשמר והעברה.

לְמה הכוונה איננו נוהגים נכון? איננו נוהגים נכון משום שאנו עושים אחת משתי אלה: חלק בנו שמסורים הם לרעיון, באים וראשם סחרחר מן הכבוד, ומתגאים בתפקיד שניתן לנו כשומר האוצר, משל שלנו הוא, משל אנחנו יצרנוהו, משל רק לנו חלק ונחלה בו. ואוחזים בחוזקה. ומתעסקים הם בפרטים שוליים ומרובים, ומערבבים יחדיו טפל ועיקר, והופכים את החיבור האֶמוני הקדוש – לדת, לדרך חיים מסויימת שהיא-היא האחת והיחידה ואין בלתה, לדעתם.

ואך יחידים בינותם שנגעה בהם רוח החסד, מאחר שממילא דתיוּתם מקַרבת אותם אל המקור – זוכים באמת להמריא גם מעבר לכך ולחוש את היקר-מכל-יקר והקרוב-מכל-קרוב.

ואחרים בנו מתנכרים מכל וכל לכל אותו האוצר, מחמת שבטעות הם חושבים שכל אותם פרטי פולחן לאין מספר שהדתיים מנופפים בהם – זה מה שמתבקש מהם בהיותם יהודים, והם נרתעים בבהלה מאותה הזמנה, שכן היא מצטיירת בעיניהם, מחד גיסא, כמין הכרח להיות שונים משאר בני-אדם, ורוצים הם להיות שייכים למשפחת האדם ולא שונים; ומאידך גיסא, נראית היא בעיניהם כויתור על מהותם האינדיבידואלית. ולפיכך, אינם מתקרבים דים כדי לראות מה באמת מוצע להם בזה.

וכל צרותיו של העם היהודי, ובמיוחד צרות אלה של המדינה היהודית שאנו רואים היום, נובעות לדעתי מן הסיבה הראשונה: מן הרצון להיות עם ככל העמים ולהתכחש לאילן ממנו נוצרנו. מן הבריחה מן התפקיד שבהיות יהודי. וממה הבריחה נובעת? מכך שעושים יהודים מן היהודי ומאותו התפקיד ידבר אחר ממה שבאמת הוא.

אשוב ואומר מהו אותו תפקידו של אדם יהודי, בתפישתי.

שניים הם:  למען עצמו ולמען הכלל.

דבר אחד, צריך היהודי, ככל אדם יציר האל, לחפש תדיר, בכל מעשה גדול וקטן – את החיבור-הבלתי אמצעי לאותו גדול, לאותו מקור החיים. לחפש בכל רגע ורגע את אותו המגע שהוא שלם ומיוחד לעצמו, את אותו הדבר שהוא המטרה של כל אדם באשר הוא אדם.

אותו מגע, אותו חיבור, אין לו הגדרה שכלית, אלא הוא חוויה נקייה מיוחדת במינה, שכל מילים ומושגים שאנו מכירים, כמו קול דממה, או נועם, או התעוררות, אינן אלא תיאור של על-יד, שכן חוויה שהיא שמעבר לשכל ומעבר להרגשה ומעבר לפיסי ומעבר להגדרה. אבל דבר זה עניינו של כל אדם הוא, ויהודי בכלל זה. והדבר השני שעל היהודי לזכור שאין הוא גופו האוצר אלא הוא שומר הסף, ומתבקש הוא להראות לעמים כולם, בעצם היותו שומר על אותו הדבר הנעלם בכל מצב ובכל תנאי, ואף במחיר קידוש-השם ומוות ואימה וצרות נוראות – בעצם נוהגו מספר הוא לעולם כי דבר חשוב ביותר קיים שם מאחורי הסף, דבר ששווה להקריב חיי-שעה שבכאן למענו.

ויבואו, ויבקשוהו, ויאמצוהו גם הם, כפי שאכן עשו.

ומכך, מעובדה זו שעמד העולם ובא ואימץ אף הוא את האמונה באֵל המופשט והבלתי מוגבל אליו מחובר היהודי – מכאן עולֶה ובא נושא הנצרות ונושא הבחירה שהוצע בשאלה. אותה הבחירה אכן מעוגנת במציאות ההיסטורית ואינה שאלת שווא ששאל אריה סתיו. ולאור הצלחתה של הנצרות, מדוע לא לבחור בה? מהי אותה הנצרות ומה פגם בה, שהרי מן היהדות הולדתה, ומאמינה הנצרות באותו הבורא המופשט הקיים בכל, ומאמינה היא שיש חיים מעֵבֶר, שהם יותר מציאות מהמציאות המוכרת הנתפסת בחושים, ואל מציאות נסתרת זו מן הראוי שיתכוון האדם.

בכך שתיהן שוות.

ובכל זאת, עיוותה הנצרות העממית את עיקריה של אמהּ יולדתה. היא התרחקה מן החיים והפכה את המגע בחיים, במקור החיים, לאגדה של שכר ועונש, וגן-עדן וגיהינום… ואף שעיקריה הפנימיים אמת, כעיקריה של כל דת, בביטויה החיצוני אפשר והרחיקה מן האמת במקום לקַרב. ומשום כך, כנראה, תפסה את הלבבות, שנמשכים הלבבות לאגדות. וגם משום שזמנהּ היה זה, זמן עידן הדגים. ותם זמנה, ולא לעולם היא.

תקצר היריעה לדבר פה בפרטים של הבדלי יהדות ונצרות, כמו סירוס הרעיון של האהבה לאחֵר כמידת אהבתך לעצמך, עליה דיבר רבי עקיבא, אשר בנצרות הפכה להקרבה של עצמך; ועמידה בפיתוי שמפתה אותנו העולם הזה לשוב ולהירדם ולשכוח – הפך שם לפיתוי הבא מן האישה והפחד מן האישה; ואף הפחדה שטנית בשם שמיים יש שם, שאין ממנה דבר ביהדות; ובסך הכל באה הנצרות בדרישה לטוב ולטוהר מושלמים כל כך, שאין אדם חי יכול לעולם לעמוד בהם, ומכך בטל מאליו הסיכוי שנוצרי כלשהו יגיע אכן לגן-העדן הנכסף בזכות מאמציו שלו. ובכך נמצאה הנצרות מרחיקה מן המקור, במקום לקַרב. ואילו אצל היהודי, החיפוש המתמיד לחיות בהתכוונות מתמדת פותח לו סיכוי לגעת בעיקר בכל רגע ורגע. והוא האחראי על עצמו ומעשיו קובעים. ואילו שם, הרעיון של הקרבת הרצון האישי הפך להאלהת הסבל כסבל. אולם היהדות שִׂמחה היא, שמחה הנובעת מקירבה בלתי-אמצעית של כל יחיד לבוראו, בין אם יודע ספר הוא ובין שאינו יודע. שמחה ראשונית, שמחה על עצם היותי חי, שמחה גדולה על שאלוהים גר בתוכי, והוא המניע הראשון והיחיד לחיי, ומחוברת אני אליו בכל שעה שמתכוונת אני לכך, וחיבור של אתמול – של אתמול הוא, והיום אקום ואחפשנו שוב, בכל רגע ובכל מעשה קטון וגדול. ומודָה אני ומודה היהודי, מדי בוקר בבוקרו מחדש.

אותה הבחירה שעמדה בפני היהודי של אז, לבחור בין נצרות מקילה ויהדות מכבידה, עדיין עומדת בפני כל יהודי, ישראלי ולא ישראלי, גם היום. ולכן זוהי שאלה חשובה שיש לתת עליה את הדעת, ולא נושא היסטורי או פילוסופי. בחירה זו פתוחה בפנינו גם היום, והיא עניין מעשי הנוגע בעתידנו.

גם היום, וגם במדינת היהודים – שהושגה בדם ועמל וברוח יהודית מתלהבת – עדיין יש בנו "מתייוונים" לרוב המפנים עורף לכל דבר שריח יהודי עולה ממנו, ואף נמצאים ביניהם שעושים זאת בקול גדול ובחמת-זעם ובחוסר-סובלנות, ודווקא אנשים מחונכים ובני-תרבות עושים זאת. דווקא משום ש"בני-תרבות" הם – רוצים הם בתרבות ההצלחה של יתר העמים, ומתכחשים ליהדותם.

אפשר מאד שעייפים הם מתפקיד כפוי-טובה, עייפים מלהיות שונים, ומכיוון שאינם רואים בעין  כל שכר חומרי או נפשי העולה מהיצמדות לרעיון יהודי ערטילאי – ולעומת זאת יש בו צרות ועוגמת-נפש לרוב – אינם רוצים בו יותר. על פניו, אין הם מפסידים דבר, אלא להיפך. מתנגדי יהדות אלה הם בעלי השררה במדינת היהודים, הם בעלי המילה והכוח והכבוד, והם הקובעים את אופייה וחינוכה של המדינה "היהודית".

ומולם עומד קומץ של אלה האוחזים ביהדותם למרות המחירים הנוראים שהדבר גובה מהם, ומפרשים אותה כדת ומנהג ופולחן. אותם "מתייוונים" הם שמנהלים את המדינה מראשיתה.

וזה משיב אותה לראשית הדברים שנאמרו למעלה – שנתן אלהים  הקמתה של מדינת היהודים – בידי אנשים הרחוקים מהדת היהודית לחלוטין.

נסכם:

עַצמוּתו ועוֹצמתו של האדם היהודי והעם היהודי המאמין בכך שחוזרים הם ושבים ואומרים כי יש בעולם קדוש-מכל-קדוש ואליו מן הראוי לשאת עיניים. אותו יְּשָׁווֶה אָדָם לְנֶגְדוֹ תָמִיד, וכל השאר אך ניסיון של מה-בכך. ומרוב שהם מדברים בזה, לעיתים שהם שוכחים בעצמם לעשות. ואינם מבינים שלא החשיבה היהודית עיקר, אלא תוצר היא מן הרוח היהודית; ולא הרוח היהודית עיקר, אלא שמסדרון היא אליו.

ומשום מה הפך היהודי להיות אכוּל – או ברגשי עליונות או ברגשי נחיתות – שאינם מאפשרים לו לנהוג ברגיל עם אחיו בני-האדם, שכן כורע הוא תחת נטל התפקיד או נמלט ממנו בכל דרך אפשרית. והעמים האחרים אינם מבינים אותו, שכן מאידך תופסים הם שתפקיד חשוב לו בעבורם, אולם אין הוא ממלא תפקידו בצניעות ובחֵן, כחייל נאמן השומר צל מלכו, אלא מאציל הוא על עצמו זכות אלוהית, בין כשהוא זכאי לה ובין כשאינו זכאי לה, ועומד וטוען כי מוֹתר היהודי מן הגוי, ובעצמו אינו מבין מדוע.

ואפשר יש בזה עוד דברים אחרים, שקטונתי מלהבין. אבל אסיים במה שפתחתי: בשבילי, אין בהיותי יהודיה כל בחירה, שכך נוצרתי, ולא שאלו את פי. ואם עמדה בחירה אי שם, שמחה אני שעמדתי בניסיון, שכן הבחירה האחרת טפלה היא בעיני. ויתור על מהות יהודית שווה לויתור על החיים עצמם ועל משמעות עיקרית ויחידה שבהם, ובכך אינני רוצה.